סבריגו נ' שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ

החלטה

1.לפני בקשת הנתבעת לדחיית חלק מעילות התביעה מחמת התיישנות ולמחוק על הסף עילות תביעה מחמת היעדר פירוט וכימוי ומחמת אי תשלום אגרה כנדרש.

התיישנות

2.לטענת הנתבעת, כל תביעות התובע בגין התקופה שקדמה לשבע שנים ממועד הגשת התביעה, דהיינו בגין התקופה שקדמה ליום 14.5.2005 התיישנו לרבות תביעות שלגביהן נקבעה בדין תקופת התיישנות קצרה יותר כגון: דמי הבראה ופיצויי הלנה.

ובפירוט נטען כי כל תביעות התובע בגין תקופת העבודה שמחודש מרץ 1993 ועד לחודש יולי 1997 (המכונה בכתב התביעה "תקופה א'") התיישנה זה כבר ובכלל זה תביעות התובע להפרשי שכר בגין תוספות יוקר, שעות נוספות, גמול עבודה בחג, שעות עבודה בחודשי הקיץ ופיצויי הלנת שכר.

גם התביעה להפרשי שכר בגין התקופה שמחודש אוגוסט 1997 ועד לחודש דצמבר 2002 (המכונה בכתב התביעה "תקופה ב1") – התיישנה כולה לרבות התביעות לגמול שעות נוספות, גמול עבודה בחג, שעות עבודה בחודשי הקיץ ולפיצויי הלנת שכר.

לגבי התביעה להפרשי שכר בגין התקופה שמחודש ינואר 2003 ועד לחודש ינואר 2010 (המכונה בכתב התביעה "תקופה ב2") – התיישנו כל התביעות המתייחסות לתקופה שקדמה ליום 14.5.2005.

עוד נטען כי התביעה לדמי הבראה התיישנה למעט בגין השנתיים האחרונות, התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות ולקרן השתלמות התיישנה בגין התקופה שקדמה ל – 7 שנים ממועד התביעה, דהיינו ליום 14.5.2005. כך גם לגבי התביעות להשלמת תאונה, החזר דמי ביטוח לאומי, משכורת י"ג ותוספת משפחה שכולן התיישנו בגין התקופה שקדמה ליום 14.5.2005.

3.בתגובת התובע נטען כי, טענת הנתבעת להתיישנות מהווה מעשי גניבה וגזל לזכויות ושכר התובע, אשר השקיע את ימיו ולילותיו בעבודה. עוד נטען, כי בכל פעם שהתובע היה פונה אל הנתבעת בבקשה לתשלום גמול שעות נוספות הוא היה נתקל בסירוב מצד הממונים עליו ובטענה שהוא מועסק במשרת אמון. לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות), אין בהתיישנות כדי לבטל את הזכות גופה. טענת הנתבעת בדבר התיישנות מוגשת בחוסר תום לב ומהווה ניצול לרעה של הליכי משפט.

לגבי טענת ההתיישנות לרכיבים: דמי הבראה, הפרשות לפנסיה, הפרשות לקרן השתלמות, השלמת תאונה, הפרשות לקרן מחלה, החזר דמי ביטוח לאומי, משכורת י"ג ותוספת משפחה – המדובר ברכיבים הנתבעים מכח ההסכם הקיבוצי הכללי בענף החקלאות, אשר הוראותיו גוברות על כל התיישנות דיונית ו/או מהותית.

לגבי הרכיבים בדבר הבראה וחופשה – נטען כי קיים נוהג בנתבעת לפיו אין התיישנות על ימי חופשה והבראה, כאשר עם סיום עבודתו של העובד בנתבעת משולמים לו כל ימי החופשה וההבראה שנצברו לזכותו במהלך כל תקופת העבודה ללא מגבלת התיישנות.

4.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובכתבי הטענות, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל.

בהתאם להלכה הפסוקה דחייה על הסף של תביעה מחמת התיישנות דורשת זהירות רבה. מחד, על בית המשפט ליתן משקל לזכות החוקתית של התובע, שהיא זכות הגישה לערכאות ומנגד על בית המשפט לשקול את התכלית והטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות ובכלל זה: הנזק הראייתי שנגרם לנתבע בחלוף השנים, אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, ההנחה שתובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה זנח או ויתר או מחל על תביעתו, הקדשת משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא להשחתת זמן בגין עניינים שאבד עליהם הכלח והשפעה של הסדרי ההתיישנות על צדדים שלישיים.

[ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' עדנה גיא ליפל ואח' (ניתן ביום 19.9.2010) בפסקאות 28-30 לפסק הדין; ע"ע 592/09 שושנה רנרט נ' צים שירותי ספנות משולבים בע"מ (ניתן ביום 4.5.2011); ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים נ' משה ברקוביץ ואח' (ניתן ביום 4.10.2006].

5.חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 קובע בסעיף 5 את תקופת ההתיישנות כדלקמן:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא –

(1) בשאינו במקרקעין – שבע שנים;

(2) במקרקעין – חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה."

ובסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע המועד ממנו מונים את תקופת ההתיישנות:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התובענה".